מחזה קצר

"מחזה קצר" הוא ספר שירים המתחזה למחזה או צאצא כלאיים של צמד אהבות משונות - שירה ותיאטרון.  זהו ספרה השלישי של שי שניידר-אֵילַת. משוררת, עורכת, במאית ומורה לתיאטרון. ספריה "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק-הליקון, 2019) ו"כל מה שהיא שרה מעלה עשן" (מוסד ביאליק, 2021) זכו לשבחי הביקורת. כלת פרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה.

זוכה פרס ע"ש חיים גורי לשירה עברית תשפ"ה  נימוקי ועדת השופטים: "אחיזת העיניים ותפקיד הדמות על הבמה הם המניעים המרכזיים בספר שיריה השלישי של שי שניידר-אֵילת. מי הדוברת בספר ומי הנמנעת שלו? שהרי בספר מפתחת המשוררת מבע כפול, חיצוני ואובייקטיבי לכאורה של מבט רואה כל. מעשה הבימוי הזה הוא בעצם ביטוי להיעדרות, משום שככל שהוא מדויק יותר הוא מעיד על המחיקה, על ההיענות לצו החיצוני, למראית העין. כך, בתפר נסתר, רוקמת שי שניידר אילת את מעשה הרמייה הכפול של חיי אישה, זו המקיימת תפקיד בנגלה וזו הרועדת מאחורי הקלעים. מול מעשה הרמייה – שעבורנו הקוראים, כצופים, הוא גילוי של אמת עמוקה – היא מנסחת את שאלת החרות: ״אֵיךְ לְצַיֵּת לְשֶׁאֵינוֹ פְּקֻדָּה״, האם החירות ישנה, האם היא אפשרית בעולם בו כל תפקידייך מוגדרים ומגדריים מראש? האם מחשבותייך שלך אינן ניצבות אף הן בתיאטרון פנימי שעלייך לביים? בספר לא נפקד מקומו של הזמני, ובו כמה שירי מלחמה אישיים, כאלה הנצמדים אל הדמות. שהרי בכל שיריה של שי שניידר-אֵילת מונח הקרוב, החד פעמי, האישי ביותר. היא כותבת את הדמות שהיא והדמות שהיא מביימת; אך במעשה ספרותי מזהיר ועתיר רבדים היא מגלה לנו כי הבימוי הזה כוחו יפה לכוחן של הנשים כולן. על כתיבה עשירה, מרובדת ומשוכללת מאוד, על בימוי קאמרי של שירה שהוא בעת ובעונה אחת מחזה אנושי ונשי עמוק ואוניברסלי, מוענק לשי שניידר-אֵילת פרס חיים גורי לשירה."

_____________

ענת שרון בלייס מראיינת את שי שניידר-אֵילַת  בכאן הסכתים - להאזנה לחצו כאן

לסקירה של יואב איתמר בפנס - מוסף לביקורת ספרות לחצו כאן

לסקירה של חיה לוי בכתב העת "מעלה" מרץ 2025  לחצו כאן

לסקירה על הספר של אלי הירש במדור ספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"  לחצו כאן.

לביקורת שירה מאת איתן דקל - הַמּוּסָךְ – פברואר 2025 לחצו כאן

_____________

תוכנייה

אֵין. אָזְלָה הַהַצָּגָה. אֵין כְּנִיסָה, אֵין

כַּרְטִיסִים, אֵין לֶחֶם, אֵין עוּגָה. אֵין 

בָּמָה, שַׂחְקָנִים. נִתְלַשׁ וִילוֹן. סְצֵנוֹת

מִין וּמָוֶת לְגָרוֹת אֶת הַדִּמְיוֹן וַדַּאי

שֶׁאֵין. גַּם לֹא כִּנּוֹר. אֶפְשָׁר, אֵין

מִסְפָּרַיִם, לִגְזֹר אֶת אֵין תָּכְנִית וּלְפַזֵּר

לָרוּחַ. רוּחַ אֵין. פַּעַם הָיְתָה כָּאן

רַקְדָּנִית. מִדֵּי עֶרֶב, בְּלֵב הַמַּחֲזֶה,

פָּצְחָה בְּמָחוֹל וּשְׁמוֹ אַהֲבָה. עַכְשָׁו

הִיא רְתוּקָה לְתֵבַת הָאִפּוּר, סוֹבֶבֶת

עַל קְפִיץ כְּאֵבָהּ וְאֵין אוּלָם. מִקֵּץ

חָמֵשׁ שׁוּרוֹת יֻדְמַם הַמּוֹנוֹלוֹג הַזֶּה,

כְּמַיִם הַמְּהַסִּים שְׂרֵפָה. הִנֵּה מוֹפָע:

שֶׁבֶר שֶׁל רְאִי מֵאֲחוֹרֵי  קְלָעִים

לְהַבִּיט בּוֹ בְּעֵינֵי עַצְמֵנוּ. לְבַקֵּשׁ

בְּלֹא מִלִּים, קְצֵה חוּט. אוֹ פֶּרַח

לְהָטִיחַ בַּהַדְרָן, בְּחָזוֹ שֶׁל אֵין

שַׂחְקָן, בְּקִדָּתוֹ. וֶרֶד, וְאוּלַי חַמָּנִית.